פעילות גופנית סדירה משפיעה לטובה על הסיכון להתפתחות והתקדמות של מספר מחלות כרוניות שונות. מחקרים השוו בין פעילות גופנית נמרצת לפעילות גופנית מתונה והשפעתן על מחלת כבד שומני.
גם בשחמת הכבד, בטווח הארוך פעילות גופנית סדירה הוכחה כבטוחה ויעילה.
במקרים רבים, אנשים הסובלים ממחלת כבד חווים את השפעותיה הכרוניות כמו עייפות ותשישות, המובילות להימנעות מפעילות גופנית ומנוחה רבה. למרות מחסור בולט באנרגיה, ואף דיכאון ישנה חשיבות לפעילות גופנית ברמת מאמץ מותאמת באופן ספציפי לחולה. ישנה דרישה הולכת וגוברת לפעילות גופנית בזמן מחלה, אשר תוביל לשיפור באיכות החיים ופרוגנוזות טובות יותר.
הקשר בין מחלות כבד לפעילות גופנית: מסקנות מחקרים
מחלת כבד שומני, קשורה לעיתים קרובות עם השמנה ותסמונת מטבולית, והיא הגורם המוביל לבעיות כבד בארצות הברית. מחלת כבד שומנית לא-אלכוהולית והפאטיטיס לא-אלכוהולי מתייחסים להצטברות של שומן בכבד בקרב אנשים שאינם שותים אלכוהול באופן מופרז. עם הזמן, הצטברות השומן והדלקת הנלווית, כמו גם הצטברות של רקמת הצלקת (פיברוזיס ושחמת) עלולה להפריע לתפקוד התקין של הכבד ולהוביל לסרטן הכבד.
בעוד שמספר תרופות נמצאות עדיין במחקר במטרה לטפל במחלת כבד שומנית, דיאטה ופעילות גופנית מהוות את טיפול הבחירה. המנגנון אשר משפיע על הקשר החיובי בין פעילות גופנית ושיפור תסמיני המחלה אינו ברור לעומקו. ההנחה היא כי במהלך פעילות גופנית, אובדת מסת השומן והופכת למסת שריר.
שינויים מנוגדים אלה עשויים לגרום להשפעה כוללת על משקל הגוף. הנחה נוספת היא שכבד שומני והשמנת יתר הם מצבים מטבוליים דלקתיים ופעילות גופנית משפיעה על המאפיינים הדלקתיים של המחלה באופן חיובי.
בחינת חשיבות הפעילות הגופנית
ירידה במשקל ופעילות גופנית מוגברת ידועים כמשפרים את מרכיבי ותסמיני התסמונת המטבולית. למרות שהייתה הסכמה כללית בין החוקרים כי פעילות גופנית תהיה יעילה בשיפור הסמנים ההיסטולוגיים של התקדמות המחלה, נצפה קושי מחקרי להשוות בין מגוון פרוטוקולי ההתערבות וקריטריוני האבחנה במחלת כבד שומני.
מניתוחי מספר מחקרים שבחנו את הקשר בין פעילות גופנית וסיכון התפתחות מחלות כבד או שיפור התסמינים עולה כי ישנה השפעה חיובית על ירידה ברמות ALNINE aminotransferase(ALT) ורמות השומן הכבדי. סקירות אלו מדגישות את ההטרוגניות הניכרת בין המטופלים, מבחינת משך וסוגי ההתערבויות.
מחקר גדול נוסף שבחן השפעה זו כלל 5,860 אנשים. רוב המשתתפים במחקר היו גברים והגיל הממוצע היה אמצע שנות הארבעים. חולים במחלת כבד אלכוהולי והפטיטיס B או C לא נכללו. החוקרים השתמשו בסריקות אולטרסאונד בכדי להעריך את מצב השומן בכבד בתחילת המחקר ושוב לאחר כשנתיים וחצי. הם גילו כי 1,902 משתתפים סבלו מ NAFLD בעת המחקר.
כך, אנשים ללא מחלת כבד אשר נשארו פעילים פיזית או הפכו לפעילים היו בסיכון נמוך משמעותית לפתח מחלה זו בהשוואה למשתתפים לא פעילים. בדומה לכך, בקרב אנשים שמחלת כבד התפתחה אצלם בתחילת המחקר, אלו שנותרו או הפכו לפעילים היו בעלי סיכוי גבוה יותר לחוות שיפור.
תוצאות אלו חשובות מבחינה קלינית, מכיוון שהן תומכות בהנחה כי אפילו פעילות גופנית מתונה יחסית של כ -31 חודשים מקושרת להשפעות חיוביות ומספקות על חומרת המחלה.